עצב.
עצב הוא רגש המבטא תחושת חיסרון או אובדן. השתקעות עזה וקיצונית ברגש הזה עלולה לגרום בסופו של דבר לדכאון שהוא מצב רגשי פתלוגי, שמחייב לרוב התערבות של אנשי מקצוע.
רגש העצב נחשב לרגש ההופכי ללשמחה שמות נרדפים נוספים בעברית לרגש זה הם: יגון, תוגה, עגמה, דכדוך, נכאים וקדרות.
מנקודת מבט שלי לעולם.הבריחה שלנו מעצב וממוות זה מה שמניע אותנו בעולם. אנחנו חייבים לעשות הכל כדי לא להגיע לשם. אם הכסף מבטל לנו את העצב אז אנחנו נשתדל להיות עשירים, אם מוסיקה משמח אותנו אנחנו ננסה להיות מוזיקאים. כנ"ל לגבי מוות רק יותר בקטע של הגנה עצמית.
כולנו מחפשים את האושר, אנחנו לרוב לא נמצא אותי מכיוון שזה ממש קשה להגיע אליו, והמרדף אחריו לא נגמר מכיוון שלאדם יש דחף לטקסים,כגון חתונה; למה בני אדם לא מסוגלים פשוט להבין שהם הולכים לחיות כל החיים ביחד? הם מבינים את זה הם פשוט צריכים לעשות טקס גדול כדי שיהיה להם נקודת התחלה למשהו גדול, כמו משפחה.
אז אין לנו טקס שמגדיר לנו שאנחנו למעשה שמהרגע הזה מאושרים, מהרגע הזה הצרות שלנו לא באמת כאלה משמעותיות כדי להוריד מאיתנו את החיוך, להפסיק את הפרחים המדגדגים האלה בלב .
העצב יותר חזק מהשמחה, לפי דעתי זה בגלל שבשמחה אנחנו לא מתגעגעים לעצב ובעצב אנחנו מוסיפים עוד רגע וזה קינה לשמחה. פעם כשהיתי ממש שיכורה ועצובה אמרתי לידיד של חברה שלי "למה העצב שאחרי האהבה יותר חזק מהאהבה עצמה?" לפי דעתי זה מאותה סיבה שהעצב גובר על השמחה.
איך נראה העצב?
איך אני רואה את העצב?
הוא שחור עם להבות צהובות ואדומות, הוא מתחיל מהבטן ועולה ללב, שורף בדרך ללב את כל מה שיש; האהבות, הבדיחות, התקוות ואפילו הגאווה. הוא מוריד אותנו ומכניס אותנו לכונכיה קטנה ומבקש יפה שאנחנו נישאר כאן עד שהשמחה תסיים לה במקום אחר ואנחנו נוכל להתאחד שוב. אתה יושב בכונכיה ואתה מחכה, השעות עוברות, הימים עוברים החודשים חולפים ואתה מחכה, בנתיים הקמת לעצמך זולה קטנה בתוך הכונכיה..יש לך שם מזרון שהוא תואם לצורת גב שלך, אתה מסוגל להביט שעות בתמונה שטלית לפני כמה ימים. אחרי שהתמקמת ונחת תקופה מסויימת השמחה דופקת בדלת, מעירה אותך מהשינה ושואלת אותך "נוו זזים?" אתה מסתנוור מן השמש שבוהקת ומתחיל להיות קצת מסוחרר, מסתכל ימינה ושמאלה, מתחיל לזהות כמה דברים, שדברים שהיו משמחים אותך בעבר. אתה מתחיל לטייל עם השמחה מחבק אותה ולוחש לה באוזן "לעולם על תלכי, את תמיד תיהי שלי" ואז בלי שום התראה קטנה היא אומרת לך שהיא חייבת ללכת לקצת זמן והיא תכף תחזור, אתה מבולבל לא מבין לאן היא נעלמה אז אתה חוזר בחזרה לכונכיה שלך , הכל כבר מרוהט ויפה ואז חוזר לאותה פוזיציה. רק שהפעם יש קפיץ במזרון שהוא נורא כואב, התמונה לא ממש יפה אבל אתה הכנת את זה אז בטוח בסדר. אחרי כמה ימים מי חוזרת? השמחה! אבל עכשיו כשהיא שואלת אותך "נוו זזים?" אתה מביט בה, מוקסם ממנה אבל אתה יודע שהיא תעלם לך באחד הימים, היא תלך כהכלב שלך ידרס, היא תברח לך כהחברה שלך תעזוב אותך, היא תפנה לך את הגב כשתיכשל במשהו. אז בשביל מה לעזאזל לצאת מהכונכיה? גם ככה אנחנו נחזור לשם. 
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה