נפתח בציטוט:
"קצב החיים שיצרנו אינו מאפשר את השינויים המווסתים של הישות הנשית. היום אין לנשים זמן לדמם בנחת,להשיל את הישות ולהיטען בחדש,לווסת את הלחצים,לגשר בין העולם הפנימי לחיצוני-לחוש את הדופק הפנימי ולשאוב ממנו השראה לפעולה חיצונית. כל אלה הם כישוריה של הישות הנשית, ואין לנו זמן בשבילה."
הספר "איך הפכה האישה לגבר" מאת טובי בראונינג הוא ספר מעולה!
הוא מציג את הפאמינזם באור שונה . הפאמינזם שמוצב לנו הוא שהנשים יכולות לעשות כל דבר, אבל האמירה "אנחנו יכולות לעשות כמו הגברים" היא שגוייה כי אנחנו נשים והם גברים, מסקנה היא שכולנו בני אדם ולכולנו יש את הסיכוי להצליח בתור בני אדם. אין צורך לפלג את העולם לשתי קבוצות של אוכלוסיה-גברים/נשים.
כל הספר היא חותרת ואומרת "לא!" אנחנו נשים אנחנו צריכות לקבל את עצמנו כמו בני אדם. היא עוברת על כל הספקת בחיי היום יום שלנו, מהמקום שלנו בגרעין המשפחה ועד למקום עבודתנו.
אני מסכימה איתה על אמירה זאת ללא ספק.
לנשים יש תכונות יותר חזקות מגברים בכמה תחומים ולגברים יש תכונות יותר חזקות מנשים בכמה תחומים.
פשוט התכונות של הגברים לרוב מתקשרות לפיזיות שלהם ובימי הביניים פיזיות זה היה הפתרון לרוב הדברים (לצוד,להילחם,לרוץ ולבנות) זאת הסיבה שלפי דעתי שהשפעת הנשים לא הייתה גלויה בעולם.
יש לנו קמצוץ של נשים בתקופה הזאת שהציגו את היכולת של האישה, אבל גם להם היה תרוץ טוב למה להציג אותו. לדוגמא מולן: היא הלכה להגן על אביה שמכיוון שהיה זקן לא היה בכוחו ללכת להילחם. ז'אן דארק יצאה בעקבות מסרים מאלוהים, אבל גם שם היא לא השתמשה בחרב אלה בדגל של הכנסייה, ובעזרת הקולות היא הובילה את צרפת לשחרור מפני בריטניה.
בספר מצאתי פיסקה בעמוד 51 שהרגיזה אותי, כרעה לי. כפי שכתבתי בציטוט למעלה היא למעשה קמה ודורשת שיתנו לנו לדמם בשקט בשם הישות הנשית. בתחילת העמוד הזה היא למעשה מדברת על תסמונת קדם-וסתית, על העובדה שהיא קשה, כל העובדה שזה תופעה של הורמונים זה בא כמו מחלה, אנחנו לא יכולות שלוט בה.
ממה שאני הבנתי מהעמוד הזה היא למעשה אומרת לנו שלתת לנו להיות נשים, כשאנחנו סובלות לבכות, שאנחנו רעבות לאכול, שלא בא לנו לא לעשות. וכל זה בגלל הווסת.
אז אני שואלת אם ילד בכיתה ו' קשה לו לקרוא בגלל ליקוי למידה (מה שמוסכם כמשהו גנטי) אז לא נדחוף אותו כדי שיצליח לקרוא? הרי תנו לו להיות מי שהוא, שלא יקרא הוא יוכל לצייר כל חייו.
לא נראה לי. אם ניתן לילד לחיות ככה הוא יהיה מאחור משאר העולם.
אותו הדבר! נכון לנו הנשים יותר קשה ביום יום, לנו הנשים לוקח יותר זמן להתארגן בבוקר, זה אומר שמותר לנו לאחר להכל? אנחנו הנשים מדממות פעם בחודש, וכמה ימים לפני זה אנחנו רעבות כל הזמן, לפעמים עצובות , לפעמים עצבניות אבל זה לא נותן לנו שום סיבה להתעכב עם קצב העולם. הנשים המוצלחות לא יקחו חופשת מחלה במחזור אלא כדור. הנשים העבודות לא יאטו את קצב העבודה שלהם כי הן כועסות סתם בלי סיבה, הן ימשיכו הלאה.
העקרות בית לא ישאירו את הילדים שלהן בלי ארוחת צוהרים כי הן היו רעבות!
מה שאני מנסה להגיד זה שאין סיבה שנשב "ונדמם בשקט" כמו שתקופת התנ"ך (האוהל האדום). אנחנו צריכות לקבל את העובדה שיש לנו פעם בחודש את התופעות האלה ולתמרן סביבם, העולם לא יכול לחכות לנו כי הוא ממשיך להסתובב.
"קצב החיים שיצרנו אינו מאפשר את השינויים המווסתים של הישות הנשית. היום אין לנשים זמן לדמם בנחת,להשיל את הישות ולהיטען בחדש,לווסת את הלחצים,לגשר בין העולם הפנימי לחיצוני-לחוש את הדופק הפנימי ולשאוב ממנו השראה לפעולה חיצונית. כל אלה הם כישוריה של הישות הנשית, ואין לנו זמן בשבילה."
 |
הוא מציג את הפאמינזם באור שונה . הפאמינזם שמוצב לנו הוא שהנשים יכולות לעשות כל דבר, אבל האמירה "אנחנו יכולות לעשות כמו הגברים" היא שגוייה כי אנחנו נשים והם גברים, מסקנה היא שכולנו בני אדם ולכולנו יש את הסיכוי להצליח בתור בני אדם. אין צורך לפלג את העולם לשתי קבוצות של אוכלוסיה-גברים/נשים.
כל הספר היא חותרת ואומרת "לא!" אנחנו נשים אנחנו צריכות לקבל את עצמנו כמו בני אדם. היא עוברת על כל הספקת בחיי היום יום שלנו, מהמקום שלנו בגרעין המשפחה ועד למקום עבודתנו.
אני מסכימה איתה על אמירה זאת ללא ספק.
לנשים יש תכונות יותר חזקות מגברים בכמה תחומים ולגברים יש תכונות יותר חזקות מנשים בכמה תחומים.
פשוט התכונות של הגברים לרוב מתקשרות לפיזיות שלהם ובימי הביניים פיזיות זה היה הפתרון לרוב הדברים (לצוד,להילחם,לרוץ ולבנות) זאת הסיבה שלפי דעתי שהשפעת הנשים לא הייתה גלויה בעולם.
 |
| מולאן. |
בספר מצאתי פיסקה בעמוד 51 שהרגיזה אותי, כרעה לי. כפי שכתבתי בציטוט למעלה היא למעשה קמה ודורשת שיתנו לנו לדמם בשקט בשם הישות הנשית. בתחילת העמוד הזה היא למעשה מדברת על תסמונת קדם-וסתית, על העובדה שהיא קשה, כל העובדה שזה תופעה של הורמונים זה בא כמו מחלה, אנחנו לא יכולות שלוט בה.
ממה שאני הבנתי מהעמוד הזה היא למעשה אומרת לנו שלתת לנו להיות נשים, כשאנחנו סובלות לבכות, שאנחנו רעבות לאכול, שלא בא לנו לא לעשות. וכל זה בגלל הווסת.
אז אני שואלת אם ילד בכיתה ו' קשה לו לקרוא בגלל ליקוי למידה (מה שמוסכם כמשהו גנטי) אז לא נדחוף אותו כדי שיצליח לקרוא? הרי תנו לו להיות מי שהוא, שלא יקרא הוא יוכל לצייר כל חייו.
לא נראה לי. אם ניתן לילד לחיות ככה הוא יהיה מאחור משאר העולם.
אותו הדבר! נכון לנו הנשים יותר קשה ביום יום, לנו הנשים לוקח יותר זמן להתארגן בבוקר, זה אומר שמותר לנו לאחר להכל? אנחנו הנשים מדממות פעם בחודש, וכמה ימים לפני זה אנחנו רעבות כל הזמן, לפעמים עצובות , לפעמים עצבניות אבל זה לא נותן לנו שום סיבה להתעכב עם קצב העולם. הנשים המוצלחות לא יקחו חופשת מחלה במחזור אלא כדור. הנשים העבודות לא יאטו את קצב העבודה שלהם כי הן כועסות סתם בלי סיבה, הן ימשיכו הלאה.העקרות בית לא ישאירו את הילדים שלהן בלי ארוחת צוהרים כי הן היו רעבות!
מה שאני מנסה להגיד זה שאין סיבה שנשב "ונדמם בשקט" כמו שתקופת התנ"ך (האוהל האדום). אנחנו צריכות לקבל את העובדה שיש לנו פעם בחודש את התופעות האלה ולתמרן סביבם, העולם לא יכול לחכות לנו כי הוא ממשיך להסתובב.
